מסע הישרדות, תקומה ונתינה: סיפורה של אילנה פלח מחולון

אילנה פלח נולדה בשנת 1937 בבנגאזי שבלוב, בת רביעית מתוך חמישה ילדים למשפחת סעדון. בשנת 1941, כשהייתה ילדה קטנה, גורשה יחד עם משפחתה במשאית בקר לנסיעה ארוכה, חשוכה ומחניקה – מסע שבמהלכו איבדה את אחותה יולנדה.

עם הגעתם למחנה הריכוז ג’ארו, נאלצה אילנה להתמודד עם תנאים קשים במיוחד – רעב כבד, חום וקור קיצוניים. במהלך מגפת טיפוס שפרצה במחנה איבדה אחות נוספת, אלגרה. בתוך מציאות אכזרית זו, זוכרת אילנה בעיקר את מסירותה יוצאת הדופן של אמה, שנאבקה יום-יום כדי לשמור על ילדיה בחיים.

בשנת 1943 שוחרר המחנה, אך גם לאחר השחרור נאלצה אילנה להמשיך להתמודד עם השלכות התקופה הקשה. היא פונתה לבית חולים עם שבר קשה ברגלה, שנגרם לאחר בעיטה מחייל נאצי. אילנה שכבה תקופה ממושכת בכאבים עזים, כשאמה לצידה, וניצלה ברגע האחרון מכריתה – בזכות תחילת השימוש בפניצילין.

בשנת 1949 עלתה אילנה לישראל, ובשנת 1963 הגיעה לחולון – ומאז לא עזבה את העיר. כאן הקימה את ביתה ואת משפחתה. כאשר אחותה נפטרה והותירה אחריה שישה ילדים, לקחה אילנה על עצמה את גידולם במסירות רבה, לצד גידול חמשת ילדיה שלה. שניים מילדיה מתגוררים בעיר עד היום.

קירות ביתה של אילנה מעוטרים בציוריה, המשקפים את אהבתה לאמנות ולחיים. ברגעים של שקט, כשהיא יושבת לכוס קפה עם בתה אביבה, היא מספרת בגאווה על ילדיה, נכדיה וניניה – דור ההמשך שצמח מתוך התופת.

יותר מכל, אילנה מדגישה את תחושת ההודיה על מדינת ישראל – הבית שנבנה מתוך כאב והפך למקור של כוח ותקווה. השנה זכתה להשיא משואה בטקס הרשמי ביד ושם – רגע מרגש של תקומה ואמונה, שחידד עבורה יותר מתמיד את משמעות הדרך שעברה.

סיפורה של אילנה פלח הוא סיפור של אובדן וכאב – אך גם של בחירה בחיים, בנתינה ובאהבת אדם.

נזכור ולא נשכח.