13.03.26 / 07:05
סערה ודיון ציבורי התעוררו לאחר שנמחקו ציורי קיר שהנציחו את ששת החטופים שנרצחו ברפיח, על קיר בשדרות ירושלים בחולון.
הציורים, שהפכו עבור רבים לסמל זיכרון וכאב, הוסרו – מה שעורר תגובות רבות ברשתות החברתיות ובקרב תושבים.
בעקבות הפרסום, התייחס לנושא יונתן פולין, אביו של הירש גולדברג־פולין ז"ל, אחד החטופים שנרצחו. בדבריו כתב:
"ציורי קיר חשובים. מילים חשובות. מיתוג חשוב. אבל הזיכרון האנושי והטראומה חזקים. אני לא רואה את עם ישראל שוכח את הטבח של ה-7 באוקטובר לעולם."
דבריו של פולין, שנאמרו מתוך כאב אישי עמוק, עוררו הערכה רבה בשל הגישה המאופקת והאמונה בכוח הזיכרון של החברה הישראלית.
בתגובה לכך כתב ישי עפרן ברשתות החברתיות כי פולין הוא "איש צדיק", והדגיש כי גם בתוך האבל הכבד הוא מצליח להאמין בטוב ולא לכעוס על מחיקת פינת הזיכרון לבנו. לדבריו, הגישה של פולין מעוררת מחשבה עמוקה: האם נזכור את מה שקרה אם לא נזכיר לעצמנו?
לדברי עפרן, ההיסטוריה מלמדת כי הזיכרון הציבורי נשמר בין היתר באמצעות אזכורים מתמשכים – ימי זיכרון, טקסים וסמלים שמזכירים לדורות הבאים את מה שאירע.
הוא הוסיף כי אין בידיו מידע מי מחק את ציורי הקיר או מה הייתה הסיבה לכך, אך לדבריו עצם המחיקה עלולה להתפרש כניסיון להשכיח. עם זאת, המסר המרכזי לדבריו אינו של כעס, אלא של פעולה: להמשיך להזכיר, ליצור, לכתוב, להלחין ולהפיץ מסרים של זיכרון.
לדבריו, הדרך הנכונה להגיב למעשים כאלה היא לייצר עוד זיכרון – אך כזה שיהיה ברוחם של הוריו של הירש: מסרים של בנייה, תקווה ואחדות, ולא של כעס או התרסה.
עם זאת, רבים מסכימים כי עצם מחיקת פינת זיכרון ציבורית נתפסת בעיני חלק מהציבור כפגיעה ברגשות וכמעשה מכאיב.
הדיון סביב הקיר שנמחק בחולון ממשיך לעורר שאלות עמוקות על זיכרון קולקטיבי, על הדרך להנציח את הקורבנות, ועל האופן שבו החברה הישראלית מבקשת לזכור את אירועי ה-7 באוקטובר – גם בשנים שיבואו.
